מיקוד
למעלה במצלמות מלפני שנות השבעים, ובמצלמות מקצועיות חדשות, קיימת אפשרות למקד את התמונה באופן ידני. תהליך שינוי המיקוד מתבצע ברוב המקרים על ידי סיבוב טבעת על גבי העדשה. טבעת המיקוד על העדשה מחוברת לרוב באופן מכני לאלמנטים האופטיים בתוך העדשה, כך שתהליך המיקוד יכול להתבצע גם כאשר אין אספקת זרם חשמלי.
עדשות מסוימות מכילות מנגנון מיקוד ידני אלקטרוני (fly-by-wire). מנגנון זה קורא את תנועות הטבעת על גבי העדשה, מתרגם אותן לאותות חשמליים ,ושולח אותם למנוע המיקוד של העדשה. בעדשות כאלה אין כל אפשרות לשנות את המיקוד ללא סוללה.
קיימות גם עדשות שאינן מאפשרות כלל לשנות את המיקוד, לרוב על מנת לשפר את איכות התמונה. למשל עדשות מאקרו מסוימות מאפשרות לשנות אך ורק את מידת ההגדלה של העדשה – ולכל מידת הגדלה יש מרחק מיקוד שמתאים לה. מרגע שנבחרה מידת ההגדלה, תהליך המיקוד יתבצע על ידי קירוב והרחקת המצלמה מהאובייקט, לרוב על ידי שימוש במסילת מיקוד (macro focusing rail). מסילה זאת נכנסת בין המצלמה לבין החצובה, ומאפשרת תנועה של המצלמה קדימה ואחורה כלפי האובייקט מבלי לשנות את גובה וזווית המצלמה.
למעלה כמעט בכל המצלמות המודרניות קיימת אפשרות למיקוד אוטומטי. קיימות שתי שיטות עיקריות למיקוד אוטומטי. השיטה הראשונה מבוססת על ניגודיות (contrast) – לתמונה ממוקדת יש ברוב המקרים ניגודיות גבוהה יותר מאשר לתמונה שאינה ממוקדת, מאחר ויש פחות טשטוש. מיקוד אוטומטי מבוסס ניגודיות אינו מחייב שימוש בחיישן מיקוד ייעודי, ויכול להתבצע במחשב המצלמה על בסיס נתונים המוזרמים מהחיישן הרגיל. שיטה זאת אינה מהירה ולא נהוגה ברוב המצלמות.
השיטה השנייה היא זיהוי פאזות (phase detection). בשיטה זאת קיימים חיישנים ייעודיים למיקוד אוטומטי, אשר במקרים מסוימים משמשים גם למדידת אור. חיישנים אלה באים בזוגות, ומקבלים תמונה דרך מנסרות, אשר מראות איך התמונה הייתה נראית אם העדשה הייתה ממוקדת קצת יותר קדימה או אחורה. תמונות אלה מוזנות למחשב המצלמה המזהה איזו משתיהן חדה יותר, ועל פי כך את הכיוון והמרחק הנדרשים לתיקון המיקוד. תהליך זה מתבצע מספר פעמים ברצף עד שהמיקוד מושג.
במצלמות מסוימות קיימים מנגנונים שיכולים לשדר אלומות אור בזמן תהליך המיקוד על מנת לסייע במצבים שבהם התאורה הקיימת אינה מספקת. מבזקים חיצוניים המורכבים על המצלמה לעתים יהיו מצוידים במנגנון כזה.
בכל מקום על גבי התמונה שיש בו חיישן מיקוד, מוגדרת נקודת מיקוד אוטומטי. מספר נקודות המיקוד האוטומטי הקיימות במצלמה משתנה. הצלם יכול לבחור באיזה נקודה הוא רוצה להשתמש, או לאפשר למצלמה להשתמש בכל נקודות המיקוד ולהחליט בעצמה על התוצאה באופן אוטומטי.
באופן כללי, ככל שיהיו קיימות יותר נקודות מיקוד במצלמה, היא תוכל לבצע מיקוד אוטומטי באופן יותר יעיל ומדויק, ולצלם יהיו יותר אפשרויות שליטה.
למעלה במצלמות מסוימות קיימת מערכת מיקוד שמזהה צורות בתמונה, ומחליטה על פי הזיהוי על איזה איזור בתמונה צריך להתמקד. אפשרות זאת היא שימושית לצלם לא מיומן, או במצלמות שאינן מספקות שליטה נוחה על מנגנון המיקוד.
למעלה במצלמות מקצועיות קיימת אפשרות לבחור בין מיקוד אוטומטי חד פעמי למיקוד אוטומטי עוקב. במיקוד חד פעמי, חצי לחיצה על כפתור הצילום תפעיל את מנגנון המיקוד האוטומטי. לאחר מכן, כל עוד הכפתור במצב חצי לחיצה, המיקוד יישאר באותה נקודה, גם אם המצלמה או האובייקט נעו בינתיים. שיטה זאת מתאימה לצילום נושאים שאינם בתנועה.
לצילום נושאים בתנועה, כמו למשל ספורטאים, חיות בטבע, מכוניות נוסעות וכו', משתמשים באפשרות מיקוד אוטומטי עוקב. בשיטה זאת אין אפשרות לבחור נקודות מיקוד, אלא מניחים למצלמה לנתח את התמונה בזמן התפתחותה תוך שימוש בכל החיישנים, ולקבוע את מרחק המיקוד המתאים בכל רגע. המצלמה מצידה מנסה להבין את המתרחש בתמונה, לזהות עצמים בתנועה, את מהירותם ומגמתם, ואז לחשב את מהלך תנועתם ולצפות את מיקומם העתידי. באופן זה אפשר לצלם עד 10 תמונות בשנייה של עצמים בתנועה במהירות גבוהה, כאשר רוב התמונות יהיו במיקוד נכון.
למעלה כאשר מצלמים נושא המרוחק מהרקע, והצמצם פתוח או שאורך המוקד גבוה, אז יתקבל אפקט של טשטוש ברקע הצילום. המונח בוקה משמש לתאר את המאפיינים של הטשטוש הזה. עדשות שונות מייצרות טשטוש באופנים שונים. בוקה טוב הוא רך וחלק, ללא דוגמאות מלאכותיות שנוצרו על ידי העדשה (artifacts). אחד הגורמים המשפיעים על הבוקה הוא מספר וצורת העלים המרכיבים את הצמצם.
ככל שצורת הצמצם קרובה יותר לעיגול מושלם, כך הבוקה של העדשה בפתיחת הצמצם הזאת יהיה יותר נקי. מספר עלים גבוה יותר לרוב יבטיח פתיחת צמצם עגולה יותר. מקורות אור קטנים על רקע חשוך, הנראים כנקודות זוהרות, יקבלו לעתים צורת מצולע – מחומש, משושה וכו', על פי צורת פתיחת הצמצם. קיימות גם עדשות שבהן, על מנת לקצר את אורך העדשה ולהקטין את גודלה, האור מוחזר על ידי שתי מראות טבעתיות כך שלמעשה הוא עובר את אורך העדשה שלוש פעמים. עדשות אלה ייצרו בוקה בעייתי ביותר, שבו יהיו טבעות שנוצרו על ידי המראות הפנימיות.
למעלה במצלמות מקצועיות קיימת לרוב אפשרות לצלם מספר צילומים ברצף. המהירויות הנפוצות הן בין 3 צילומים בשנייה במצלמה מקצועית רגילה, לבין עשרה צילומים בשנייה במצלמה שבנויה למהירות. אפשרות זו נדרשת בעיקר לצילום ספורט, אך יכולה להתאים גם במצבים אחרים, למשל בצילום תהליך משתנה (כמו מזיגת סירופ) שאורך שניות בודדות, והצלם רוצה שיהיו לו כמה שיותר אפשרויות של רגעים מאותו תהליך.
יש לציין שבצילום רצוף אין אפשרות לשימוש במבזקים, מאחר וכמעט כל המבזקים דורשים לפחות חצי שנייה להיטען בין הבזקה להבזקה. בצילום רצוף אפשר להשתמש בתאורה טבעית או בתאורה מלאכותית רציפה.
כמעט כל המצלמות מוגבלות במספר התמונות שהן יכולות לצלם בצילום רציף. הגבלה זו נגזרת מגודל מאגר הזיכרון המהיר (buffer) של המצלמה, שבו נאגרות התמונות בזמן הצילום המהיר בדרכן להיכתב לכרטיס הזיכרון הנתיק. כאשר מצלמים בפורמט RAW, הקבצים שנוצרים הם גדולים יותר מאשר קבצי JPG, ולכן לרוב מספר התמונות שאפשר לצלם ברצף יהיה נמוך יותר.
המהירות שבה המצלמה כותבת לכרטיס הזיכרון, והמהירות המרבית שהכרטיס מאפשר כתיבה אליו, הן גם משמעותיות בקביעת מספר הצילומים הרציפים האפשריים, מאחר וככל שהמצלמה מרוקנת את מאגר הזיכרון המהיר שלה יותר מהר, כך יתפנה מקום במאגר הזיכרון לתמונות חדשות. מהירויות אלה משמעויות במיוחד בקביעת מספר הצילומים שאפשר לצלם ברצף חלקי, כלומר עם הפסקות קטנות בין צילום לצילום, או מספר רצפים עם הפסקות ביניהם.
למעלה
 |
|
| טילט במצלמת פורמט גדול |
אם נרצה לקבל את כל פני העצם המצולם באופן חד, כלומר על גבי מישור המיקוד, נוכל לעשות זאת על ידי הטיית מישור המיקוד, שיכולה להתבצע על ידי הטיית העדשה. הטיות (movements) כאלה הן אפשריות במצלמות פורמט גדול, על ידי שינוי הזוית בין מישור העדשה למישור הסרט.
במצלמות 35 מ"מ אין אפשרות לשנות את מבנה המצלמה בהתאם לצורך, ולכן על מנת לאפשר הטיות של העדשה ביחס למישור הסרט, קיימות עדשות מיוחדות המצוידות בצירים הנשלטים על ידי ברגים, אשר מטים את האלמנטים החיצוניים של העדשה. הטיות אלה קיימות בשני מימדים – למעלה-למטה (טילט), או ימינה-שמאלה (סווינג). עדשות אלה נקראות עדשות טילט או טילט\סווינג.
למעלה
 |
|
| שיפט במצלמת פורמט גדול |
במצלמות 35 מ"מ אין אפשרות לשנות את מבנה המצלמה בהתאם לצורך, ולכן על מנת לאפשר הזזה של העדשה קיימות עדשות מיוחדות המצוידות בצירים הנשלטים על ידי ברגים, אשר מזיזים את האלמנטים החיצוניים של העדשה ביחס למיקום הסרט. עדשות אלה נקראות עדשות שיפט. במקרים רבים עדשות שיפט מאפשרות גם פעולת טילט, ונקראות עדשות טילט\שיפט.
למעלה לכל עדשה יש מרחק מיקוד מינימלי, כלומר המרחק הקטן ביותר שבו אפשר למקם עצם מול המצלמה כאשר הוא במיקוד. עדשות מאקרו הן עדשות היכולות להתמקד על עצמים קרובים, כך שהעצמים ייראו גדולים בתמונה.
מידת ההגדלה שעדשה יכולה להגיע אליה נמדדת ביחס בין גודל העצם המצולם במציאות לבין גודלו על גבי הסרט או החיישן. יחס של 1:1 יציין שאפשר למלא סרט בגודל 24X36 מ"מ בעצם שגודלו 24X36 מ"מ. יחס של 1:2 יציין שעל סרט בגודל 24X36 מ"מ נוכל להקרין דימוי של עצם בגודל 48X72 מ"מ.
מקובל להגדיר שעדשת 1:1 היא מאקרו מלא. לפעמים מצוינות גם עדשות 1:2 בציון מאקרו. יצרני עדשות מסוימים נוטים להצמיד את תואר המאקרו בחופשיות גם לעדשות עם יחסי הגדלה 1:3 ומטה מסיבות שיווקיות. קיימות גם עדשות שמגיעות להגדלה של עד 5:1 ללא תוספות על העדשה, אשר לפעמים קוראים להם סופר-מאקרו.
על מנת להגיע לתוצאות טובות בהגדלה, יש להשתמש בעדשה בעלת אורך מוקד קבוע – עדשות זום בעלות ציון מאקרו לא יוכלו ברוב המקרים לספק תוצאות טובות.
בנוסף לציון ההגדלה (X:Y), עדשות מאקרו נמדדות על ידי מרחק מיקוד מינימלי, אורך מוקד, צמצם מקסימלי וצמצם מינימלי. מרחק המיקוד המינימלי נגזר מאורך המוקד וההגדלה המקסימלית. צמצם מינימלי מציין עד כמה אפשר לצלם באור נמוך ולטשטש את הרקע. צמצם מקסימלי מציין עד כמה אפשר להכניס את כל העצם המצולם למיקוד. עם זאת, צמצמים סגורים מאד – 32-45, ייתנו אמנם חדות אחידה יותר, אך החדות לכל האורך תהיה פחות טובה באופן משמעותי מאשר בצמצמים מקובלים, וברוב המקרים התמונה לא תהיה שמישה למטרות מקצועית. בעדשות פורמט בינוני יש אפשרות לשימוש בצמצמים גבוהים מאד תוך שמירה על איכות תמונה טובה.
למעלה
 |
|
| מסילת מיקוד מאקרו |
למעלה ככל שמרחיקים את העדשה ממישור הסרט, כך היא יכולה למקד במרחק קטן יותר, וכך להגיע להגדלה גדולה יותר. במצלמות פורמט גדול קיימת מסילה שעליה מורכבים מישור הסרט ומישור העדשה. שני המישורים מחוברים ביניהם על ידי אקורדיון מנייר שחור אשר תפקידו לאפשר תנועה חופשית בין שני המישורים תוך מניעת כניסת אור. למנגנון המסילה והאקורדיון קוראים בלווס, ובמצלמות פורמט גדול הוא מהווה חלק ממבנה המצלמה.
 |
|
| בלווס |
תנועות הבלווס האפשריות במצלמת פורמט גדול הן: הרחקה וקירוב למטרת הגדלה והקטנה, הזזה ימינה-שמאלה ולמעלה-למטה, למטרת הקטנת עיוות קווים מקבילים מתכנסים, והטיה ימינה-שמאלה ולמטה-למעלה, על מנת לשנות את זווית מישור המיקוד ולבחור איזה חלקים של העצם המצולם יהיו ממוקדים ואיזה מטושטשים. יש לציין שלכל גוף מצלמה יש תנועות אחרות, וברובם לא יהיו קיימות כל התנועות האפשריות.
במצלמות פורמט בינוני קיימת אפשרות להכניס בין העדשה לגוף המצלמה בלווס חיצוני מודולרי, המאפשר הגדלה מעבר לנתוני העדשה, וכן, בתלות במבנה הבלווס, גם תנועות של טילט ושיפט. קיימים גם התקני בלווס נדירים למצלמות 35 מ"מ, אך ברוב המקרים יעשה שימוש בטבעות הארכה על מנת לקבל את אפקט ההגדלה, וזאת מאחר וכמעט כל עדשות ה-35 מ"מ מחייבות חיבור אלקטרוני לגוף המצלמה על מנת לסגור את הצמצם, וחיבור זה הינו יקר ליישום בהתקן בלווס.
למעלה